<h1>ספר התרומות שער כ"א חלק א'</h1>
<h2>דף יז.</h2>
גרסינן במסכת שבועות פרק שבועת הדיינין [מ"א ע"א] אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל שטרא פריעא היא, לאו כל כמיניה אלא אמרינן ליה זיל שלים ואי א"ל מעצמו לישתבע לי דלאו פריעא היא אמרינן ליה זיל אישתבע ליה. א"ל ר' אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מה בין זה לפוגם את שטרו, א"ל התם אע"ג דלא טעין דלישתבע ליה טענינן ליה אנן. דהא אתרע שטרא הואיל ופגמו. הכא זיל שלים אמרינן ליה ואי אמר לישתבע לי אמרינן אשתבע ליה. מכל זה למדנו שהמוציא שטר שאין בו נאמנות וטען הלוה שפרעו לא מהימנינן ליה, ואם שאל מעצמו להשביעו למלוה משביעין אותו על שטרו. ומיהו אי הוה מלוה צורבא מרבנן אע"פ שהלוה רוצה להשביעו על שטרו אין נזקקין לשבועתו. וכדגרסינן התם ואי צורבא מרבנן הוא לא משבעינן ליה. פירוש, קס"ד דהכי קאמר לא משבעינן ליה וגובה בלא שבועה, ולהכי אקשי ליה וכי משלח גלימא דאינשי, ומתרץ אלא לא מזדקקינן ליה. פירוש, אין משביעין אותו כלל ולא מיגבא גבי ולא מיקרע קרעינן ליה. ויש תימה מאי אירייא צורבא מרבנן הלא כך הדין בשאר בני אדם אי לא בעי לאישתבעי. ויש שפרש דנפקא מינה היכא דתפס עד שלא נשבע, דלצורבא מרבנן לא מפקינן מיניה. ואין זה נוח לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל בפרק הכותב [כתובות פ"ח ע"א] דהכי נמי דינא לכולי עלמא דאי תפס בדרבנן מקמי דלישתבע ואמר לא מהדרנא לא מפקינן מיניה. על כן נראה מה שפרשו לא מזדקקי בי דינא לאשבועי מלוה קמיהו, שנראה כמי שחושדין אותו שתובע שטר פרוע, הא אם יצא ונשבע חוץ לב"ד גובה. ואי תרויהו צורבא מרבנן צריך עיון אי מזדקיקינן אי לא.
ודוקא דאתי ליה לוה בטענת בריא דפריעא הוא דמשבעינן ליה למלוה, הא אי אתי בשמא לא משבעינן כלל. גם אם ישיב המלוה איני יודע אם הוא פרוע אם לאו והלוה טוען בריא שפרעו, זה אנו עתידין לפרש דינו בשער נ"ג. וכתב הרב ראב"ד ז"ל הא דאמר רב פפא דאי אמר אשתבע לי משתבע ליה, אם הוחזק הלוה כפרן באותו שטר, כגון דאמר לוה לא היו דברים מעולם ונתקיים השטר בעדים וחייבוהו ב"ד, אם יכול לומר אשתבע לי דלא פרעתיך, שכבר אמרו [ב"מ י"ז ע"א] שאין נאמן עוד לומר פרעתי ואיך ישביענו בטענת פרעון. ומסתברא שאינו יכול להשביעו. אבל אם יבא אחר כך ויחרים כל מי שנטל ממנו ממון שלא כדין, מחרים ואין ממחין בידו, וכן הדעת נוטה, ע"כ. ואיכא מאן דאמר דהיכא דמית מלוה ונפיל שטרא קמי יתמי וטען לוה דפריעא הוא דהא פרע לאבוהון דיתמי דשקלי יתמי בלא שבועה כלל, דכיון דהאי שבועה קילא לה, דהא אי טעין אין ואי לא לא משבעינן ליה, מקילין גבי יתמי ושקלי בלא שבועה. ומסתברא דלא מיבעיא אי טעין דליתמי פרע שנשבעים על שטרם, אלא אפילו טעין דלאבוהון פרע היתומים נשבעין שבועה שלא פקדנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע ונוטלין. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בתשובתו וה"ר משה בחיבורו [מלוה ריש פי"ז]. ומצינו בתשובה לשר שלום ז"ל דכיון דליתיה למלוה דלישתבע, דהא מית ליה, לוה מישתבע ומיפטר. ולא מסתברא כותיה, דטענה דשטרך בידי מאי בעי אלימא לה. וכן מצינו לרבינו האיי ז"ל שדחאה לסברא זו.
ונשאל הרב אלפסי ז"ל [סימן פ"ג] מי שהוציא שטר בלא נאמנות וטען הנתבע שפרעו ולא אמר לתובע אשתבע לי, וגם הב"ד לא פתחו לו להשבע, אם שאל מן הב"ד מהו חייב לו תובע זה, היש מן הדין לומר לו מחויב הוא לך שבועה או לא. תשובה, אין אנו אומרין למלוה כלום אלא אומרין לו פרע לו, ואם שאל דעת הב"ד מהו מחוייב לו אין אומרין לו לכתחלה מחוייב הוא לך שבועה, אלא אומרין לו מה אתה רוצה שיתחייב לך, אם אמר רוצה אני שישבע לי משביעין אותו, ואם לאו אין פותחין לו. וכבר כתבנו בשער שני דאי מפיק שטרא בלא נאמנות וטען דפריעא היא, וכשבקש להשביעו לבעל השטר טען ואמר יביא ממוני לפניכם שאחרי שאשבע אטלנו, הדין עמו. וכן הורה ה"ר משה ז"ל בספר משפטים [מלוה פי"ד הי"ב]. וכן בררנו אם הלוה טען שאין לו במה לפרוע מי מהן נשבע תחלה.
ודע כי שבועה זו שנשבע מאן דמפיק שטרא איתה שבועה כעין דאוריתא, דהא קא מדמי לה בגמרא לפוגם את שטרו דאיתה שבועה השנויה במשנה. וכן פסק הרב בהלכותיו. ואי איתיה מאן דמישתבע אשטרא דמפיק חשוד על השבועה, בזה כתב הרב ר' משה בפרק שני של הלכות תובע ונתבע [ה"ה] שכל הנשבעין מדבריהם ונוטלין אם הם חשודים הנתבע נשבע היסת ונפטר. ובעל המאור ז"ל כתב הריני מוסר לך כלל גדול בדין חשוד שאם היה מן הנשבעין ונוטלין והיו מאותן שדינן ליטול בלא שבועה ורמו רבנן עליהו שבועה להחמיר עליהן, כיון דאיכא גביהו שטרא מקוים שקלי בלא שבועה. והוא האריך בזה. ומסתברא דכיון דשבועת המשנה היא מאן דמפיק שטרא אחבריה ואין לך הפוך אלא אומרין לו או תשבע וטול או תלך לך, אי אמר מלוה לא בעינא לאשתבועי שאי איפשי בתקנה זו שתקנו חכמים להנאתי, אלא להוי תביעתי כמלוה על פה ודל שטרא מהכא דלישתבע לי לוה הסת ויפטר, ואמר ליה לוה לא ניחא לי לאישתבועי כלל אלא אחר שהוא הסת כדבריך והטלת אותה עלי אני מהפכה עליך והשבע וטול, דהא בדרבנן מהפכינן [שבועות מ"א ע"א], דינא קאמר ליה ומחיבין את התובע להשבע הסת כדבריו ויטול או ילך לו. וכן בזה סברת ה"ר משה ז"ל שכתב בשם רבותיו בספר משפטים פרק ראשון. ומסתברא דאי אמר תובע איני נשבע היסת ואיני נוטל אלא אחרים סתם, הרשות בידו ואינו יכול לומר לו או הוציאני מן הכלל או השבע וטול, שהרי אף פטרו מחרם סתם אינו יכול לעכבו ולומר לו הוציאני מן הכלל, שלא האמינו לגזלו, וכמו שפסק רבינו האי בתשובה. אך אם יצא מבית הכנסת ולא רצה לבא ולשמעו אין משמתין אותו, שהרי אין בו לא שם ולא אמן, ומחרים שלא בפניו וכוללו בכלל האחרים. וכן מצוי בתשובה לקמאי.
